המסע של עדי – חלק 12019-02-23T13:55:20+00:00

Project Description

המסע של עדי היקרי: הכלים שהריצה נותנת לחיים – חלק א'

עדי היקרי היתה מחלוצות האולטרה מרתון בישראל. היא הגיעה להישגים מרשימים כולל מקום ראשון בנשים באולטרה מי-ם לים (144 ק"מ), אלופת ישראל ב-2016 וחלק ממשלחת ישראל באליפות העולם באולטרה מרתון.

הסיפור שלה (כיאה לאולטראיסטית) הוא מסע אחד ארוך בחיפוש אחר הקול הפנימי שלה, והיא משתפת אותנו לראשונה בדרך שעברה, והתובנות שגילתה עם השנים.

הדרך שלי בעולם האולטרה החלה בשנת 2013, ריצת האולטרה הראשונה שלי. התהליכים שהתרחשו ונכנסו לחיי מאז אותה ריצה לא היו צפויים עבורי, אך צעד צעד, נחשפתי אל עולם מלא ריגושים, אתגרים, מאמץ, מכשולים, נחישות, יעדים, מטרות גדולות וקטנות, חברויות, כאב אחד גדול ושקט מעצים. הריצה מעבר להיותה מספקת ומאתגרת, גם היוותה עבורי פלטפורמה לחקירה. חקירה של היכולות שלנו כבני אדם: מהם דפוסי החשיבה, כיצד אנחנו משנים אותם תוך כדי תנועה, ומה קורה לנו שם על המסלול, כשהחשיבה שקטה ( No Mind).

באוקטובר 2013 השתתפתי בסובב עמק, מרוץ האולטרה הראשון שלי למרחק של 61 ק"מ,  שם גיליתי את הכאב. המרוץ הזה הציב מולי התמודדות עם כאבים פיזיים שמעולם לא הכרתי. מעולם לא חשבתי שאוכל לשאת כאב כזה ולהמשיך איתו.

באותה תקופה התמודדתי עם כאב מאד עמוק מסוג אחר – המוות של אבי. ממש הרגשתי שאני לא מצליחה לשאת את המציאות. ידעתי שאנשים מתים כמובן, אך לא ידעתי איך נושאים את הכאב. ופתאום הגיעה הריצה הזו, היה לי חם, קשה וכאב לי כל נים בגוף והמשכתי לנוע. כולנו נתקלים בכאב הזה במהלך המרוצים, וברוב המקרים ממשיכים איתו. הבנתי שיש לי פה כלי. ידעתי, שאם אצליח ללמד את עצמי להתמודד עם הכאב הפיזי על המסלול, אלמד את עצמי איך להתמודד עם הכאב הנפשי כשיעלה בחיים.

זה היה הצורך שלי – ה"למה" איתו עמדתי בכל קו זינוק. חקרתי את הכאב, חקרתי את היותי חזקה מספיק להכיל את המציאות כפי שהיא מגיעה אלי. לא הגיוני עד כמה שיהיה, זה הצורך אליו התחברתי וממנו באתי, זה היה מקור המוטיבציה שלי, זו היתה הסיבה שבגללה יצאתי לרוץ. זה היה הסיפור שלי.

לכל אחד מאיתנו, שעומד על קו הזינוק יש סיפור. אותו סיפור שמחדד את הצורך שלנו בהכרה, הצורך שלנו בלגבור על המיינד (המחשבות), הצורך בלהתעלות מעבר לגוף, או מעבר לנסיבות. הצורך בחברה או הצורך באהבה, הצורך להוכיח לסביבה או להוכיח לעצמי. צורך הוא דבר חשוב, הוא מניע אותנו לפעולה ולוקח אותנו אל מעבר לסביר, אך חשוב עוד יותר להיות מודע אליו. אני מאמינה, שאם אנחנו נדע לזהות את הצרכים שלנו ולנהל אותם, נהייה באמת חופשיים. לכן, אם אי פעם רציתם להיות חופשיים, עצרו רגע ובדקו, מה הצורך שלכם? מה מנהל אתכם?

באפריל 2015 השתתפתי במרוץ אולטרה מרתון י-ם אל ים 144 ק"מ בשטח. האימונים היו מאתגרים. שעות של אימונים, בשעות הבוקר המוקדמות, משעות הלילה המאוחרות, שעות של חוויות והתמודדויות בלתי פוסקות, ניהול זמנים, ניהול תזונה, ניהול עבודה, ניהול חיי חברה, ניהול משברים, עייפות, הכל מהכל. גיליתי אדם חדש בתוכי. הריצה, עושה לנו את זה, היא מוציאה אדם חדש, כזה שמעולם לא הכרנו, כזה שפועל מעבר לנסיבות מעבר לזמן ומעבר לאדם, שפתאום, הכל הופך אפשרי עבורו.

זה היה המרוץ השני שלי, אך הוא היה ארוך יותר מפי שתיים מהמרוץ הראשון. חששתי. אז עוד לא ידעתי למה הגוף מסוגל אם בכלל. אני לבד על המסלול, היה קטע שכל כך פחדתי בו (גם באימונים אגב) שהתחלתי לומר משפט שסבתי ז"ל היתה נוהגת לומר לי בכל פעם שהייתי יוצאת מהבית "אללה מעק" – אלוהים איתך. וככה אני רצה ואומרת בליבי – סבתא אמרה – אלוהים איתי!

בק"מ ה-90, אני מרגישה קושי בנשימה. מיד נזכרת בבדיקות הדם שערכתי לפני ובתגובת הסובבים אותי "שלא יהיה לי מספיק חמצן" ( לימים הבנתי שהכוונה היתה לחמצן בשרירים). אני מתחילה להילחץ. מה עכשיו? מה עושים? אין פה אף אחד לידי. למזלי, הבוקר התחיל לעלות. אני אוהבת את הבוקר, את ההתחדשות, את האור החדש שמבצבץ לו. התחלתי לדבר לעצמי "תרימי את הראש, תראי כמה יפה פה, השמש עלתה במיוחד בשבילך". בעודי מסתכלת על הנוף ומתרשמת מכל היופי הזה, הכל בתוכי נרגע, הדופק חזר, הלב שמח, הריצה ממשיכה. הרגשתי מרוכזת מתמיד, בודקת את הגוף. הגוף בסדר, הרגלים בסדר, הראש חזק, התזונה לקויה אך זה מה יש, אני ממשיכה. אני נכנסת לזון אחר. אני מסיימת את המרוץ כעבור 18:47 שעות, חמישית בכללי וראשונה בנשים . זו היתה תחושה מדהימה, תחושה בלתי נתפסת ליכולות שמעולם לא חשבתי שיש בי. ליכולות שלעולם לא הייתי מגלה אם לא הייתי יוצאת לדרך. אותה הדרך, שלא היה לי מושג לאן תוביל.

מה שקרה בק"מ ה-90, גרם לי לתהות, לעצור ולבדוק. קלטתי שיש רגעים בהם אנחנו יכולים לנהל את המחשבות שלנו ולשנות באותו הרגע את התסריט. האם זה קרה גם לכם? הרגע הזה בו התסריט השתנה בזכותכם? האם אתם רצי אולטרה מתבוננים שחוקרים את מחשבותיכם? רץ אולטרה מיומן מבין, שמה שמוציא אותו מנקודת המשבר, זה שינוי המשמעות של המצב, שינויי ויזואליזציה, דיבור פנימי חיובי, התמקדות בעיקר (בצורך שלך) ראיית המטרה והתחברות אליה מחדש.

הסקרנות לקחה אותי ללימודי NLP (Neuro Linguistic Programming). נחשפתי למשחקי המחשבה שכל רץ נתקל בהם במהלך המרוץ. מחשבה נכנסת: חם לי, קר לי, אני רעב, אני צריך להמשיך לנוע, צריך לעצור, צריך זמנים, צריך שעון, שכחתי להביא, הייתי צריך, לא הייתי צריך, והן צפות בלי סוף ובכל זאת ניתנות לניהול. הבנתי שהתנאים בחוץ הופכים לרלוונטיים רק אם אנחנו מחשיבים אותם ככאלה. אם לא ניתן רלוונטיות למה שבחוץ (מחשבות, תנאים פיזיים וכדומה) ,מה שבפנים ייקח אותנו לכל מקום שנרצה להגיע אליו.

בריצות יש הרבה מהחיים, אתה חווה על המסלול הכל: כאב, גשם, חום, שמחה, התפעלות, כעס, אכזבה, עונג, שלווה. כמו בחיים, רק שבריצה כל קשת הרגשות מתכנסת למסע אחד של כמה שעות/ימים. במיקרו הזה אתה מצליח לנהל את עצמך מצוין, מצליח לגבור על החום ולהתעלם מהקור, מצליח לחייך אל הכאב ולחבק את העונג, מצליח להכיל את האכזבה ולהשקיט את הכעס, וכל הלמידה הזו יכולה להיות כל כך מדהימה, כשאתה לומד להביא אותה לחיים עצמם, למרוץ האמיתי. הכלי הוא אותו כלי, המיינד הוא אותו מיינד, אם אפשר לנהל אותו שם במסלול ניתן לנהל אותו בכל מצב בעולם. ניהול המחשבה היה הדבר הראשון שלמדתי מהריצות האלה, אך זה לא חייב לקרות רק על המסלול. הריצה רק הציגה את הפלטפורמה.

צור קשר